הענישה הפלילית היא כלי הכרחי בכל חברה, אלא שעל היקפה ויישומה הנכון ועל עצם הגדרתה, ישנן מחלוקות עמוקות ורבות. אחת הטענות היא כי הענישה בעבירות תעבורה בישראל קלה מדי, איננה מרתיעה, ואיננה מספקת. לשיטה זו, לו המחוקק, בתי המשפט והמשטרה היו משלבים זרועות ומענישים ביד חזקה יותר את עברייני התעבורה, הייתה מכת תאונות הדרכים נבלמת. אלא שהמציאות הפוכה לחלוטין. הענישה המוטלת בישראל על עבירות תנועה היא קשה ואפילו דרקונית ביחס לעולם ואולם בשל חומרת הענישה, קשה ויקר מאוד לאוכפה. משכך, אין הענישה נאכפת בצורה יעילה ולעתים אינה נאכפת כלל. שילוב זה של הטלת עונשים כבדים שאינם נאכפים, גרם וגורם לתוצאות קשות. בין השאר מוביל הדבר ליחס מזלזל לחוק, להתעלמות סיטונית מעונש, וליצירת "מעמד" של עשרות אלפי נהגים "שלולי נצח". המאמר מציע מספר דרכים להתמודד עם התופעה וביניהן: הפחתה בכמות הדו"חות הנרשמים תוך בקרה על ביצוע בפועל של העונשים המוטלים בגינם; מעבר לעונשים כגון של"צ, שבקרת אכיפתם אפשרית; וניסיון לשנות התנהגות נהגים בדרכים אחרות.