"על העיוורון" הוא מסוג הספרים שמכים את הקוראים בבטנם, אלו שנשארים בזיכרון זמן רב אחרי שסיימנו אותם, אלו שמעוררים בנו תהייה לא מוסברת ולא תמיד נעימה. העלילה מוזרה. מגפת עיוורון מתפשטת בעיר, ואחד אחרי השני הופכים האנשים לעיוורים. הממשלה משליכה לסגר את העיוורים ואלו נאלצים להסתדר בעצמם (הם לא מצליחים). סאראמאגו מנסה לשאול בערמומיות מהו האדם ללא חוש הראייה, ומתאר באכזריות את התוצאה. הסוף מפתיע. לסאראמאגו יש סגנון צורני מיוחד ולא קל, אך שווה את המאמץ. מומלץ למי שרוצה להבין מדוע קיבל סאראמאגו פרס נובל (998) ולכל מי שמעוניין לקרוא ספרות איכותית (אך לא קלה).