ההסדר המשפטי המכונה היום "הקדש ציבורי" מופיע בצורה זו או אחרת כמעט בכל שיטות המשפט הידועות, ומהווה מוסד ותיק בפרקטיקה המשפטית. עיקרו הוא הסדרה פורמלית וחוקית של הקדשת נכסים לטובת כלל הציובר, הנעשית על סמך נדיבותם של אנשים פרטיים.
הנכסים מוקדשים על ידי בעליהם המקוריים, "יוצר ההקדש" או "המקדיש", ומועבים לניהולם של נאמנים המקבלים על עצמם לשמר את הנכסים, לנהלם ולפתחם על מנת להשיג את מירב הפירות המיועדים למילוי מטרות ההקדש. מטרות ההקדש הציבורי הן מטרות בתחום החינוך, הבריאות, הסעד, הדת או מטרות דומות שהן לטובת כלל הציבור.
לדאבוננו לא נעשה בישראל שימוש מספיק בו לטובת הציבור, וחבל. מבחינה מעשית, מדובר במערכות דינים החולשות על רכוש עתק, כך שההתעלמות ממנו תמוהה עוד יותר. מטרתנו במאמר זה היא לסקור בקצרה את העקרונות התיאורטיים שמאחוריו, את המציאות הכלכלית-חברתית שברקעו, את ההיסטוריה המשפטית של המוסד בישראל, את הדינים החלים עליו כיום את המצב הריאלי בפועל ,ואת הכיוון שבו צריכה לדעתנו ללכת רפורמה בדיני ההקדש הציבורי. כפי שיובהר, לדעתנו דורשת טובת הציבור רפורמה משמעותית גדינים אלו ויפה שעה אחת קודם.